כלא ניוגייט

כלא ניוגייט (באנגלית: Newgate Prison, תרגום מילולי: "כלא השער החדש") היה בית סוהר בתוך הסיטי של לונדון, בפינת רחוב ניוגייט ו"אולד ביילי". במקור הכלא היה ממוקם באתר בו היה "ניוגייט" ("השער החדש") – אחד משערי חומת לונדון הרומית. השער והכלא נבנו מחדש במאה ה-12, ונהרסו ב-1904. הכלא הורחב ונבנה מחדש פעמים רבות, והיה פעיל במשך יותר מ-700 שנה, מ-1188 ועד 1902.

היסטוריה

בתחילת המאה ה-12 הנהיג הנרי השני, מלך אנגליה רפורמות משפטיות אשר נתנו לכתר שליטה רבה יותר על מערכת המשפט. כחלק מרפורמות אלו הורה המלך ב-1166 על בניית בתי כלא, בהם ניתן יהיה להחזיק את הנאשמים בזמן שהשופטים המלכותיים ידונו ויכריעו בחפותם או באשמתם, וכן לצורך ענישה. כלא ניוגייט, שנפתח ב-1188, היה המוסד הראשון שהוקם למטרה זו.

כמה עשורים מאוחר יותר, ב-1236, הורה המלך על המרת אחד מן הצריחים של ניוגייט (שעדיין שימש כאחד מהשערים הראשיים לכניסה לעיר) להרחבה לכלא, במטרה להגדיל באופן משמעותי את שטחו. התוספת כללה תאי צינוק חדשים והוספת בניינים סמוכים לכלא. תוספת זו נשארה ללא שינוי במשך כמעט מאתיים שנה.

במאה ה-15 היה כלא ניוגייט זקוק כבר לשיפוץ משמעותי. הבניין היה במצב של קריסה ובלאי. אסירים רבים מתו עקב צפיפות, מחלות ותנאים סניטריים גרועים. בשנה אחת נרשמו 22 אסירים שמתו ממה שכונה "קדחת כלא" ("gaol fever"). המצב היה כל כך קשה עד כי ב-1419 סגרו פקידי העירייה באופן זמני את הכלא.

בעקבות לחץ ציבורי על כך שאגף הנשים קטן מדי ולא הכיל כלל בתי שימוש, ובשל כך נאלצו הנשים לעבור דרך אגף הגברים על מנת להגיע לתאי השירותים לנשים, התווסף למבנה הכלא בשנת 1406 מגדל נוסף עבור האסירות. בשנת 1422 ניתן אישור לחידוש של הכלא, והשער ומבנה הכלא נהרסו ונבנו מחדש. במבנה החדש היו אולם מרכזי שבו היו הארוחות וכן כנסייה חדשה. כמו כן נבנו תאים ומרתפים נוספים ללא אור וללא אוורור.

הכלא נהרס בשרפה הגדולה של לונדון בשנת 1666 ונבנה מחדש בשנת 1672 על ידי סר כריסטופר רן, תוך הרחבתו לתוך בניינים חדשים בצד הדרומי של הרחוב.

בשנת 1770 הקצה הפרלמנט סכום של 50,000 ליש"ט (כ-7 מיליארד ליש"ט במחירי 2020) לצורך הרחבת הכלא ובניית בית משפט חדש. עיריית לונדון הקצתה שטח של 7,500 מ"ר (500 מטרים על 15 מטרים) לאותה מטרה. העבודה כבר כמעט הושלמה כאשר הכלא הותקף על ידי המון במהלך מהומות גורדון ביוני 1780. הבניין עלה באש וניזוק קשה. עלות התיקונים נאמדה ב 30,000 ליש"ט (כ-3.8 מיליארד ליש"ט, בערכי 2020). הכלא החדש הושלם לבסוף ב-1782.

הכלא נסגר בשנת 1902 ונהרס בשנת 1904. על האתר בו היה הכלא נמצא כיום בית המשפט הפלילי של לונדון, הידוע גם בתור "אולד ביילי" (על שם הרחוב שבו הוא עומד).

החיים בכלא

מימיו הראשונים אכלס הכלא סוגים שונים של פושעים: חלקם ביצעו מעשי פשע קלים יחסית, כגון גנבה, פריצה לבתים או שוד, בעוד אחרים ביצעו פשעים חמורים כגון אונס ורצח. מספר האסירים בניוגייט עבור סוגים מסוימים של פשעים עלה וירד בהתאם לחששות הציבור בתקופות שונות. כך, למשל, לקראת סוף תקופת שלטונו של אדוארד הראשון (תחילת המאה ה-14), הייתה עלייה במקרי שוד ברחובות. כתוצאה מכך העונש על שליפת פגיון היה מאסר 15 ימים בניוגייט, ופציעתו של אדם גררה 40 ימים בכלא.

עם הגיעם לניוגייט נכבלו האסירים בשלשלאות והובלו אל הצינוק המתאים לפשע שביצעו. אלו שנידונו למוות מוקמו במרתף מתחת למגורי השומרים שהיה למעשה ביוב פתוח משובץ בשלשלאות. עבריינים אחרים הופרדו לאגפים שונים לפושעים ולבעלי חוב. תאי הצינוק היו מלוכלכים, חשוכים ובמצב כה גרוע עד כי רופאים נמנעו מלהיכנס אליהם. התנאים לא השתפרו במשך זמן רב. אסירים אשר היו יכולים להרשות לעצמם לרכוש משקאות אלכוהוליים נשארו שיכורים באופן קבוע. היו כינים בכל מקום והסוהרים השאירו את האסירים לרעוב כשהם כבולים אל הקיר. במקום התפתחה אגדה על "הכלב השחור", מעין רוח כחושה אשר סימלה את היחס האלים והאכזרי אל האסירים. בין השנים 1315 ו-1316 בדק חוקר מקרי המוות 62 מקרי מוות בניוגייט.

על פי חוק מימי הביניים נוהל הכלא על ידי שני שריפים שנבחרו מדי שנה. שני אלה השכירו את הניהול השוטף לסוהרים פרטיים תמורת תשלום. סוהרים אלו היו רשאים לגבות תשלום ישירות מן האסירים, מה שהפך את התפקיד לאחד הרווחיים ביותר בלונדון. באופן בלתי נמנע סיפקה מערכת זו תמריצים עבור השומרים להפגין אכזריות כלפי האסירים ולגבות מהם תשלום על כל דבר, החל מעל עצם הכניסה לכלא ועל כבילתם ושחרורם משלשלאות. לעיתים קרובות החלו הסוהרים להעניש אסירים עוד לפני שגזר דינם נכנס לתוקף. השומרים, אשר הכנסתם הייתה מבוססת חלקית על סחיטת האסירים, דרשו מהם כסף תמורת מזון, מצעים ושחרור מהאזיקים, ואף עינו אסירים תמורת כסף נוסף.

אפשר לקבל אינדיקציה לתנאים בכלא מרשימת הדברים אותם אסור היה לסוהרים לעשות: אסור היה להם לקחת נדבות המיועדות לאסירים, למנוע מכירת מזון, לגבות תשלום מופרז עבור מיטות, או לדרוש כסף עבור הבאת האסירים לבית המשפט הסמוך. בשנת 1393 נוספה תקנה חדשה, שנועדה למנוע מהסוהרים לגבות תשלום עבור מנורות או מיטות.

בשנת 1431 החלו נציגי העירייה לדון במספר הצעות רפורמה. ההצעות כללו הפרדת האסירים שאינם צמיתים למגורים נפרדים לגברים ולנשים, תוך השארת שאר האסירים בתאים תת-קרקעיים. אסירים שהפגינו התנהגות טובה ולא הואשמו בפשע חמור היו רשאים להשתמש בבית התפילה ובחדר פנאי ללא עלות נוספת. בנוסף, בעלי חוב אשר לא היו חייבים סכומים גדולים מדי לא נדרשו להיות אזוקים. על הסוהרים נאסר למכור מזון, פחם, ונרות. הכלא היה אמור לעבור ביקורת שנתית, אולם לא ידוע אם בדיקות אלו אכן התבצעו בפועל. רפורמות נוספות ניסו להפחית את זמן ההמתנה בכלא עד למשלוח אל בית המשפט, אך ללא תוצאות ממשיות.

בכלא שוכנו אסירים ואסירות שהורשעו בפשעים או שהיו בעלי חוב, והיו אגפים נפרדים לגברים ולנשים. על אף שהאסירים חיו במגורים נפרדים, הם היו יכולים להיפגש ולהתערב באופן חופשי אלו עם אלו וגם עם מבקרים בכלא.

בכלא היו מחלקות שונות: מחלקת המאסטר (Master's) הייתה עבור אלו שהיו יכולים לשלם בעצמם עבור המזון והמגורים, והתנאים בה היו נוחים למדי. מחלקת פשוטי העם (Common's) הייתה עבור אלו שהיו עניים, והתנאים בה תוארו כ"גיהנום". מחלקה נפרדת הייתה עבור אסירים "מיוחדים". המלך השתמש בניוגייט לעיתים קרובות כמקום להחזיק בו כופרים, בוגדים ונתינים מרדניים שהובאו ללונדון למשפט.

בתחילת המאה ה-19 משך הכלא את תשומת לבה של פעילת זכויות האדם אליזבת פריי. היא דאגה במיוחד באשר לתנאים בהם הוחזקו בכלא נשים וילדיהן. לאחר שהציגה ראיות בנושא לבית הנבחרים שופרו התנאים במקום. ב-1858 נבנה מחדש פנים הכלא, ונוספו בו תאים אישיים.

הוצאות להורג

ב-1783 הועבר אתר ההוצאות להורג של לונדון מטייברן לניוגייט. הוצאות להורג מחוץ לכלא – שהיה בתקופה זו הכלא המרכזי של לונדון – משכו קהל רב. היה אפשר לבקר בכלא באישור הלורד ראש העיר של לונדון או של השריף. הנידונים הוחזקו בתאים צרים שהופרדו מרחוב ניוגייט על ידי חומה עבה, והוארו רק באור עמום מהרחבה הפנימית. הגרדום עצמו הוקם מחוץ לדלת ברחוב ניוגייט. תליינים בריטיים למדו והתאמנו בניוגייט עד המאה ה-20.

החל מ-1868 הופסקו הוצאות פומביות להורג ומאז הן בוצעו בגרדום שנבנה בתוך צריף ברחבה הפנימית של הכלא, אליו הוביל שביל מרוצף אבנים, פתוח חלקית לשמיים ומקורה בסבכת ברזל. אסירים שהוצאו להורג נקברו מתחת לאבני הריצוף של השביל, וראשי התיבות של שמם נחרטו בקיר האבן הסמוך. האדם האחרון שהוצא להורג באופן פומבי (בניוגייט וכן בכל הממלכה המאוחדת) היה מייקל בארט, ב-26 במאי 1868. האדם האחרון שהוצא להורג בצריף הגרדום שבתוך ניוגייט היה ג'ורג' וולף, ב-6 במאי 1902. בסך הכל הוצאו להורג בכלא 1,169 אנשים.

אסירים ידועים

רשימה חלקית של אישים מפורסמים שהיו אסירים בניוגייט:

• ג'קומו קזנובה – הרפתקן איטלקי, נאסר בגין ביגמיה.
• דניאל דפו – הסופר של רובינזון קרוזו ושל מול פלנדרס  (אשר בו הדמות הראשית נולדה ואף נכלאה בניוגייט).
• אמליה דאייר – רוצחת סדרתית של ילדים ותינוקות.
• לורד ג'ורג' גורדון – על שמו נקראו מהומות גורדון.
• בן ג'ונסון – מחזאי, משורר ושחקן, נאסר על הריגת שחקן עמית בדו-קרב.
• ירגן ירגנסן – הרפתקן ומהפכן דני.
• ויליאם קיד – שודד ים שנודע בשם "קפטן קיד".
• ג'ון לו – כלכלן סקוטי.
• סר תומאס מלורי – שודד והמחבר המשוער של "מות ארתור" .
• ויליאם פן – הקווייקר אשר ייסד את מדינת פנסילבניה.
• ג'ק שפרד – פורץ ידוע מהמאה ה-18 אשר הצליח להימלט מניוגייט פעמיים בטרם הוצא להורג לבסוף.

שרידים היסטוריים בפאב ויאדוקט

בפאב ויאדוקט שברחוב ניוגייט בלונדון מצויים שרידים היסטוריים של תא בודד מבית הכלא הידוע לשמצה. התא מצוי בקומת המרתף, אך הוא נעול ונסתר מהעין. לקוחות הפאב המעוניינים בכך, יכולים לבקש מאנשי הצוות גישה אל שרידים אלה, בשעות שאינן עמוסות. עם פיינט של בירה בידם האחת, צופים המבקרים בתא צינוק קטן ומסורג בעל רצפת אבן מעוקמת ולא מסותתת, המאפשרת הצצה ומעין מסע אחורה בזמן.

קישורים חיצוניים

• יומנו של תומאס לויד (אבי שיטת הקצרנות האמריקאית) מתקופת מאסרו בניוגייט, 1794–1796.

הערות שוליים