בית הספר לאמנויות יפות

בית הספר לאמנויות יפות (בצרפתית: École des Beaux-Arts) הוא שם כולל שמתייחס למספר בתי ספר לאמנות המשפיעים בצרפת. המונח קשור לסגנון אדריכלות האמנויות היפות באדריכלות ובתכנון ערים ששגשג בצרפת ובמדינות אחרות במהלך סוף המאה ה-19 והרבע הראשון של המאה ה-20.

בית הספר לאמנויות יפות המפורסם והעתיק ביותר הוא בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות בפריז, הממוקם כעת על הגדה השמאלית של העיר מול מוזיאון הלובר, ברחוב בונפרט 14 (הרובע הששי של פריז). לבית הספר בכלל ולזו של פריז בפרט היסטוריה המשתרעת על פני יותר מ-350 שנה והוא הכשיר רבים מהאמנים הגדולים באירופה. סגנון האמנות יפה עוצב על פי התקופה הקלאסית (יוון ורומא) תוך שימור הצורות האידיאליות הללו והעביר את הסגנון לדורות הבאים.

היסטוריה

מקורותיה של אסכולת פריז חוזרים לשנת 1648, כאשר האקדמיה לאמנויות יפות נוסדה על ידי הקרדינל מאזארן כדי לחנך את התלמידים המוכשרים ביותר ברישום, בציור, בפיסול, בתחריט, באדריכלות ובאמצעים אמנותיים אחרים. לואי הארבעה עשר, מלך צרפת נודע כמי שבחר בוגרים מבית הספר לקשט את הדירות המלכותיות בארמון ורסאי ובשנת 1863, העניק נפוליאון השלישי לבית הספר עצמאות מהממשלה ושינה את השם ל-"L'École des Beaux-Arts". נשים התקבלו לבית הספר החל משנת 1897.

תוכנית הלימודים חולקה ל"אקדמיה לציור ולפיסול" ול"אקדמיה לאדריכלות". שתי התוכניות התמקדו באמנויות קלאסיות ובאדריכלות מהתרבות היוונית והרומית העתיקה. כל התלמידים נדרשו להוכיח את כישוריהם עם משימות ציור בסיסיות לפני שהתקדמו לרישום ולציור דמויות. זה הגיע לשיאו בתחרות על ה"פרס הגדול של רומא" (Grand Prix de Rome), שהעניק לזוכה מלגה מלאה ללימודים ברומא. שלושת הניסיונות להשגת הפרס נמשכו כמעט שלושה חודשים. רבים מהאמנים המפורסמים ביותר באירופה הוכשרו במקום, כולל תאודור ז'ריקו, אדגר דגה, אז'ן דלקרואה, ז'אן-אונורה פרגונאר, ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, גוסטב מורו, פייר-אוגוסט רנואר, ז'ורז' סרה, קסנדר (Adolphe Jean-Marie Mouron) ואלפרד סיסלי. עם זאת, אוגוסט רודן הגיש מועמדות בשלוש הזדמנויות, אך מועמדותו נדחתה. פול סזאן הגיש בקשה פעמיים, אך גם הוא נדחה. אמיל ברנאר הושעה בשל "טעויות" סגנוניות.

בנייני בית הספר בפריז הם ברובם יצירתו של האדריכל הצרפתי פליקס דובן, שהוזמן עבור הבניין הראשי ב-1830. עבודתו הסדירה מחדש את הקמפוס, ונמשכה עד 1861, והשלימה תוכנית אדריכלית לכיוון Quai Malaquais.

בית הספר בפריז הוא נותן השם והמייסד של תנועת אדריכלות האמנויות היפות בתחילת המאה ה-20. בית הספר שהיה ידוע בדרישה לשיעורי הכיתה ובקביעת הסטנדרטים הגבוהים ביותר לחינוך, משך אליו סטודנטים מרחבי העולם - כולל מארצות הברית, ומשם חזרו התלמידים לעצב מבנים שהשפיעו על ההיסטוריה של האדריכלות באמריקה, כולל הספרייה הציבורית של בוסטון, 1888–1895 (McKim, Mead & White), בית המשפט העליון של ארצות הברית, (Cass Gilbert, Cass Gilbert Jr., and John R. Rockart), וספריית העיר ניו יורק, 1897–1911 (Carrère and Hastings). בוגרי האדריכלות, במיוחד בצרפת, מקבלים את התואר "élève".

המחלקה לאדריכלות הופרדה מבית הספר לאחר שביתות הסטודנטים בסורבון במאי 1968. שם בית הספר שונה אז לבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות. כיום, מעל 500 סטודנטים לומדים ומשתמשים באוסף נרחב של האמנות הקלאסיתשל בית הספר יחד עם תוספות מודרניות לתוכנית הלימודים, כולל צילום והיפרמדיה.